כשמיה לי נולדה, חוויתי את התקף החרדה המאושר בחיים שלי. ידעתי שטוב, אבל הרגשתי שהעולם סביבי סוגר עליי. אז הוצאתי דף ועט, וכתבתי. כי לקרוא זה כמו לשאוף, ולכתוב זה כמו לנשוף.
כתבתי על הקושי. כתבתי על השבר. ואז פרסמתי כדי שאחרים יבינו שאין מקום בעולם שלנו לפילטרים.
האמת הכי יפה, איך שהיא.
עשיתי מהלב שלי בית שכל אחד יכול להיכנס ולמצוא את עצמו בין המילים.
והנה הוא כאן לפניכם, הבית החדש של אמאלה אני אבא.
אתם מוזמנים להיכנס רק כפרה עליכם תורידו נעליים כי הרגע העברתי סמרטוט ואם בא לכם יש על הגז סיר מפרום של סבתא פנינה.
תרגישו חופשי - הגעתם הביתה.