אף אחד לא ראה אותך כשקמת אליה בפעם המי סופר כמה בלילה וההוא שלידך נחר כל כך חזק שכאב לך הלב להעיר אותו כי עוד כמה שעות הוא שוב קם לעבודה.
אף אחד לא ראה אותך שבדיוק ברגע שהנחת אותה בחזרה במיטה אחרי שעה על הציצי היא התעוררה שוב ונרדמתן יחד כשאת הופכת למוצץ אנושי.
אף אחד לא ראה אותך מלטפת את הפנים שלה במיטה שהצמדת לידך כי את מחוברת אליה בחבל טבור רגשי שלעולם לא יתנתק.
אף אחד לא ראה אותך נכנסת אליה לחדר סתם ככה כדי לבדוק שהיא נושמת, ונשארת שם עוד כמה רגעים לנשום אותה אל הלב.
אף אחד לא ראה אותך שואלת את האיש שלך מיליון פעמים – היא שתתה? אכלה? בטוח שאכלה? נתת לה ויטמינים? בטוח שנתת? שמת לה משחת החתלה? לך תבדוק שלא קר לה , תדליק לה חימום , תעשה לה אינהלציה, תלך תביא תחזור תקנה תרכיב תתקן והכל רק כדי שיהיה לקטנה שלך כל מה שהיא צריכה.
אף אחד לא ראה את הרגעים בהם רצית לצאת להתאוורר אבל ויתרת מראש כי רק מללכת לשירותים היא התחילה לבכות והושיטה לך כאלו ידיים שאומרות "אמא אל תעזבי אותי. "
ואת לא עזבת, ונשארת. כל פעם נשארת.
אף אחד לא ראה אותך שם במקלחת נשברת לחלקים מתחת לזרם המים החמים כי אולי מולה את אסופה וחזקה אבל לפעמים גם את נשברת. אף אחד גם לא ראה איך ברגע שיצאת מהדלת לקחת כזו נשימה עמוקה ומצאת כוח לשדר לה עסקים כרגיל,
כי אמא זה לא סתם משענת, אמא זה קיר.
אני יודע שאת הרגשת שאף אחד לא ראה אותך כשהחלפת אינסוף טיטולים, כשקמת אליה מיליון פעמים, כשחיבקת וליטפת ולחשת מילות אהבה גם ברגעים שבהם לא היה בך טיפה של כוח אבל איכשהו בשבילה תמיד מצאת עוד חיוך ועוד חיבוק כי בשבילה את לעולם לא נגמרת, את נותנת את כל כולך עבורה ולפעמים נדמה לך,
שאף אחד לא רואה אותך.
בכל פעם שהכנסת את הרגליים הקטנות האלו לתוך מכנסיים שלא יהיה להם קר, בכל פעם שניגבת לה את הטוסיק, בכל פעם שביעבסת אותה עד שהיא התפוצצה מצחוק, בכל פעם שנגעת באצבעות הקטנות שלה והרגשת איך הלב שלך מתמלא בכוחות.
בכל פעם כזו, היא ראתה אותך.
ואני אומר לך את זה בתור מי שמסתכל מהצד ורואה איך בכל פעם שהיא רואה אותך היא מגיבה כאילו ראתה את ביונסה בכבודה ובעצמה.
את הכל בשבילה, את העולם שלה , והאהבה שבינכן מורכבת בדיוק מאותם רגעים קטנים שחשבת שאף אחד לא ראה.
העיניים שלה, הקטנות והסקרניות האלו, רואות אותך.
תמיד.
תזכרי את זה.
