05 Jul
05Jul

מיה לי נולדה בג'ט לג.

חודשיים וחצי ינשוף. ישנה ביום וערה בלילה.

עד שיום אחד התעוררנו בבהלה בבוקר וגילינו שהיא ישנה 8 שעות ברצף. איזה כיף, חשבנו. הנה הגיע הלילה השלם שכל ההורים שיקרו לנו עליו.

אבל מסתבר שזו לא הייתה שינה אלא הורדה של עדכון גרסא כי לילה אחרי היא נרדמה חזק חזק בשבע ואנחנו היינו בטוחים שכל הערב לפנינו אבל לבוסית הקטנה שלנו היו תוכניות שונות. היא קראה לנו מהמוניטור ואמרה שמבחינתה בוקר והיא לא צריכה עוד שעות שינה כי בעדכון גרסא הזה היא שיפרה את משך הזמן הנדרש לטעינה מלאה.

ואז הגיע עוד עדכון גרסא והיא קמה פעמיים.

ואז חמש מאות פעמים.

ואז הגיעה שוב הגרסא של הלילות השלמים.

ולפני שהספקתי להגיד שואב נזלת זה שוב השתנה.

וזה כנראה עתיד להשתנות עוד אלף פעם.

ילדים הם לא טמגוצ'י, ואי אפשר לתכנת אותם להיות מה שאנחנו רוצים שהם יהיו.

גם מי שלימדו אותו שלא יהיה מענה לבכי שלו כדי שישן לילה שלם מספיק עדכון גרסא אחד, או שבוע של מחלה והוא ישכח הכל וישוב לקום בלילה. אני שומע על שיטות שבהם הילד בוכה ובוכה, עד שבסוף הוא מפסיק לקרוא להורים שלו.

אין מערכת הפעלה לנפש, וילד שבוכה צריך לקבל מענה. כל פעם. להביא ילדים לעולם זה לא משחק ילדים, יש בזה אחריות גדולה מאוד להיות עבור אחר כל מה שיש לו בעולם. זה אומר לדעת לוותר על עצמך בשבילם גם כשהדבר האחרון שאתה רוצה זה לקום בשעות שמחלקים בהם עיתונים.

מאז שהיא קטנה אני שומע אנשים שאומרים לי "תן לה לבכות כמה ימים והיא תפסיק להתעורר בלילה."

ואני מבין אותם.

ברגעי השבר שלי, ולא חסר כאלה, זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. אבל אחרי כמה דקות של בכי אני מבין שזו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה.

אני לא רוצה שהיא תלמד לא לקום כשהיא צריכה משהו.

להפך,

אני רוצה שהיא תדע שתמיד יהיה מי שיקשיב לה.

כי איזה שיעור אני מלמד אותה בזה שאני נותן לקירות לספוג את הדמעות שלה?

שהיא יכולה לצעוק חזק חזק את מה שיש לה על הלב ואף אחד לא יענה לה?

ללמד אותה לשמור בפנים את הפחדים ואת הכעסים רק כי אף אחד לא מקשיב?

מסתובבים בעולם אנשים עם משקולות ומטענים שהם סוחבים איתם רק כי הם בטוחים שאף אחד לא יקשיב למה שיש להם בפנים. וכל אחד מאיתנו מוכרח לרוקן את הבלון מדי פעם, אחרת נתפוצץ.

אנחנו גדלים כהורים בדיוק כמו שהילדים שלנו גדלים כאנשים וזה שיש לנו ניסיון של כמה שנים יותר מהם על הכדור הזה לא מעיד על זה שאנחנו חכמים יותר.

להפך, הם הדבר הכי קרוב לטבע.

הם דף חלק, ואנחנו דף מלא בקישקושים.

אז אולי לא הם אלו שצריך לאמן,

אלא אנחנו.

אנחנו צריכים להתאמן על הערות שלנו.

ובעיקר, להסביר לעצמנו כל פעם שהכל חולף ובלי שנשים לב הם יגדלו וישאירו את הבית שלנו שקט ומתגעגע.

לבכי, לצחוק, ולבלאגן הכי מלא משמעות שאי פעם היה לנו בחיים.

הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים.

השמש שמאירה לי את היום ומעירה לי את הלילה.

ואני מבין שלפעמים היא תישן לילות שלמים, לפעמים תקום אלף פעם, ולפעמים תתעורר כל כך מוקדם כאילו היא הולכת להתפלל את תפילת הנץ בבית הכנסת. ואני בחיים לא אתרגל לזה, וכנראה אשבר עוד לא מעט פעמים.

אבל ככה זה כשהורים.

ההורות, היא מלאה ברגעי שבר. אינסוף כאלה שזורים במהלך הדרך הזו שנקראת להיות הורים.

מספיק לי מבט אחד בעיניים הקטנות שלה, חיוך אחד, או פעם אחת לשמוע אותה אומרת לי אבא עם הקול המתוק שלה והידיים המושטות לחיבוק כדי להפוך את כל השברים שבי לשלם אחד.

והשלם, תמיד גדול יותר מסך חלקיו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.